גמילות חסדים ועזרה לזולת – ד"ר מיכאל ויגודה

האם רשאים שכנים לדרוש פינוי מעון לאוטיסטים בגלל הפרעה שגורם המעון ?

הערך של עזרה לזולת ובפרט כאשר הזולת הוא אדם סובל, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראייה. ערך זה נחשב לאחת מן המצוות הנעלות שבתורה, ועליה אמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" (ספרא "קדושים" פרשה ב'). מצווה זו הידועה גם כמצוות "גמילות חסדים" הפליגו חכמים בחשיבותה, שהיא אחד מן העמודים שעליו מושתת העולם - "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים" ("אבות" א' ב') - ואף אמרו שהיא עיקר עניינה ומסגרתה של התורה כולה, כמאמר חז"ל:
דרש ר' שמלאי: תורה - תחילתה חסד וסופה חסד. תחילתה חסד דכתיב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" וסופה חסד דכתיב: "ויקבר אותו בגיא" ("סוטה" י"ד ע"א).
ולא זו בלבד אלא כשאדם עוזר לזולתו הסובל הרי הוא מִדּמה לקונו, כדברי התלמוד שם:
ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב "אחרי ה' אלוקיכם תלכו" ("דברים" י"ג ה')? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (דברים ד, כד)! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה: מה הוא מלביש ערומים אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים אף אתה קבור מתים.
וכך פרשו חכמים את דברי יתרו למשה כשאמר לו: "והודעת להם את הדרך ילכו בה" ("שמות" י"ח כ') 'את הדרך' - זו גמילות חסדים, 'ילכו' זה בקור חולים, 'בה' זו קבורה ("בבא מציעא" ל' ע"ב).

גמילות חסדים, שאדם מקיימה בגופו (ולא רק בממונו), חביבה יותר מן הצדקה (תלמוד ירושלמי, "פאה", פרק א' הלכה א). היא מן המצוות שאין להם שיעור ("פאה" א' א') היינו שכל אשר בכחו של אדם לעשות לטובת חברו מחויב לעשות, ועוד אמרו חכמים, שכל הכופר בגמילות חסדים כאילו כופר בעיקר ("קהלת רבה" פרק ז').

על חשיבות העזרה לזולת הסובל הפליגו אף פוסקי ההלכה. הרמב"ם בהלכות מגילה:
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" ("ישעיהו" נ"ז ט"ו) (רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה, פרק ב, הלכה יז).

ובהלכות מתנות עניים:
שָאַל הֶעָני ממך ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים, ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שליבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר: "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" ("תהילים" נ"א י"ט), ואוי למי שהכלים את העני אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים שנאמר: "אב אנוכי לאביונים" ("איוב" כ"ט ט"ז)

והלא דברים נוקבים אלה שנאמרו באדם עני נכונים ביתר שאת באדם חולה או נכה.

גמילות חסדים הגורמת מטרד
עם כל חשיבותה של מצוות גמילות חסדים - ואין ספק שמי שמטפל בילדים אוטיסטים נמנה באופן מובהק על גומלי החסדים - האם יש בה כדי להצדיק מטרד לאחרים?

ראה שלמה [המלך] שמידת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, כשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים וכו' כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים. משחרב בית המקדש, התקינו, שיהיו חתנים ואבלים הולכים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וכו' כדי שיצאו ישראל ידי חובתם בגמילות חסדים (פרקי דרבי אליעזר, פרק יז).
דווקא אלה שהחברה בקשה לנדות ("המנודים") ביקש שלמה לעשות להם מקום של כבוד ("שני שערים" בבית המקדש). ומכאן שהיחס הראוי לנדכאים אינו להרחיק אותם מן החברה אלא לשלבם בה מתוך אחריות כלפיהם, דאגה לסבלם ומתן הזדמנות לכל לעזור להם. יש לדחות אפוא מכול וכול את הדרישה לסלק מעון של אוטיסטים משכונת מגורים, כשהסיבה לכך היא רק שהם "מפריעים לנוף".

זאת ועוד: גם אם המעון גורם מטרד של ממש (כגון רעש), נראה שאין עילה לפינוים. אף על פי שכעיקרון נאסר על אדם לקיים בביתו פעילות הגורמת מטרד לשכניו, כגון: פתיחת חנות, יש לכך חריג וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו"מ, סימן קנ"ו, סעיף ג'):
יש לו [כלומר, מותר לו לאחד השכנים] ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התנוקות של בית רבן. והוא הדין לכל מילי דמצוה [= דבר מצווה], שאינם יכולים למחות בידו.
כיוון שלפי דעת המומחים יש חשיבות גדולה לטיפול בילדים האוטיסטים בתוך מסגרת הקהילה, הרי שזהו דבר מצווה הדומה ללימוד תורה ואין השכנים יכולים לעכב.

הרב שפיץ דן בסכסוך בין אדם, שאימץ ילד הלוקה בשכלו, והשכנים תובעים ממנו להוציא אותו מן הבית ולהכניס אותו למוסד, שכן הילד נוהג לצרוח ומפריע להם. אחרי שדן בהרחבה ביסודות סוגיית המטרד בתלמוד (נזקי שכנים), הוא מגיע למסקנה, שהמגבלות השונות, שהטילו חכמי המשנה והתלמוד על אדם בעניין השימוש ברשותו הפרטית, כשהשימוש גורם מטרד לשכניו, אינן נוגעות אלא לדברים, שחורגים מאורח חייו הרגיל של אדם בשלו. אבל כל מה שנחשב לאורח חיים רגיל, אף שהוא גורם הפרעה, אין השכנים יכולים לעכב בעדו. כך הוא לדוגמה, במי שילדיו בוכים בלילה; לא יעלה על הדעת לדרוש ממנו להוציא את ילדיו מן הבית או לעבור דירה.

כנגד נימוק זה טענו השכנים שהילד שבו מדובר אינו ילדו הטבעי של שכנם אלא ילד מאומץ. הרב שפיץ דוחה טענה זו בשתי ידיים וכך הוא כותב (בספרו מנחת צבי סימן י' עמ' ע"ו – פ"א):
אולם כיון שההורים שלו [של הילד הלקוי בשכלו] אינם מסוגלים לטפל בו, אם כן נעשה חיוב מהתורה מדין צדקה וגמילות חסדים על כל אחד מהציבור לטפל בו ולחנכו, ומי שקדם לטפל בו, קדם בעשיית המצווה, ולא מצינו בחז"ל, שצריכים לטפל בילד כזה במוסד סגור ואיפכא מסתברא, מאחר וידוע, שטיפול ראוי במשפחה, שמתמסרת לגדל ילד כזה, הוא מועיל הרבה יותר מאשר הטיפול הניתן במוסד סגור עם עשרות או מאות ילדים מוגבלים, ודאי שהחיוב המוטל על כל אחד מהציבור לדאוג לתת לילד כזה את הטיפול הראוי לו לכתחילה... ולפיכך שפיר [=טוב] עושה השכן שמוכן לטפל בילד הזה בביתו.

דומה שיש בדברים אלה נימוק נוסף מדוע אין השכנים יכולים להתנגד להפעלת המעון שבנדון (אם כי אפשר שיש להבחין בין טיפול בילד כזה במסגרת משפחתית ובין הפעלת מעון, כפי שרומז על כך הרב שפיץ בעצמו).

מתוך אתר "דעת": http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/havat/2-2.htm